החלטה בתיק בר"ע 45545-06-13

1.   לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת עפרה ורבנר; ב"ל 26402-10-09) מיום 11.6.2013, בה התקבלה בקשת המשיב להפנות למומחה הנוסף שמונה בהליך זה, שאלת הבהרה.

2.     המבקשת הגישה לבית הדין האזורי תביעה להכרה במצבה הנפשי כפגיעה בעבודה, בעקבות אירוע שאירע לה בעבודתה ביום 15.3.2009. בית הדין האזורי דחה את התביעה, לאחר שמונו שני מומחים רפואיים בתיק.

המבקשת ערערה על פסק הדין האזורי. בפסק דיננו מיום 18.4.2013 (עב"ל 6110-01-12; להלן - פסק הדין הארצי) דחינו את רובו של הערעור, אולם קבענו כי יש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי על מנת שיפנה למומחה הנוסף, פרופ' מסטר, שתי שאלות הבהרה, כדלקמן:

"משהמערערת הפסיקה לעבוד אחר האירוע, מיום 15.3.09, וקיבלה תעודות מחלה; משפרופ' סיגל קבע בתשובה לשאלת ההבהרה כי המערערת "הייתה נכנסת למשבר באותו מועד אם הייתה נתונה למצב דחק זה או אחר. בהיעדר מצב דחק, כנראה לא היה פורץ משבר באותו מועד"; משהמומחה הנוסף, פרופ' מסטר, קבע כי "יש קשר סיבתי בין האירוע מ-15.3.09 לבין המחלה שאובחנה בסמוך לאחר מועד זה" וכי "האירועים בעבודה שהתרחשו בתאריך 15.3.09 רק החמירו את הפרעת החרדה/דיכאון בה לקתה התובעת במשך כמה שנים עד אותם אירועים"; ועל מנת לאפשר למערערת למצות את יומה בבית הדין - בנסיבות אלה מוצדק להפנות למומחה הנוסף את שאלת ההבהרה הבאה:

1.    האם סביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה, מיום 15.3.09, הייתה המערערת מצויה בתקופת אי כושר מיד לאחריו, או שסביר יותר להניח כי אלמלא האירוע בעבודה הייתה תקופת אי הכושר נדחית למועד מאוחר יותר כלשהוא או שהמערערת לא הייתה מצויה באי כושר כלל?

2.     אם סביר יותר להניח כי המערערת הייתה בתקופת אי כושר מיד לאחר האירוע בעבודה, בשל האירוע בעבודה, מהו, להערכתך, אורך תקופת אי הכושר בו היתה מצויה בגינו?"

3.     פרופ' מסטר השיב על שאלות ההבהרה כך:

" תשובה לשאלה הראשונה: אלמלא האירוע לא הייתה מצויה באי כושר כלל... תשובה לשאלה השנייה: שבעה חודשים - תקופה זו תואמת לתקופות אי מסוגלות לעסוק בעבודה אשר נרשמו ע"י רופאים על פי המסמכים שבתיק".

4.     המשיב ביקש להפנות לפרופ' מסטר שאלת הבהרה, נוכח הסתירה שנפלה לטעמו בין חוות דעתו ובין תשובותיו האמורות לעיל. המבקשת התנגדה להפניית השאלה. בהחלטתו מיום 11.6.2013 קיבל בית הדין האזורי את בקשת המשיב, וקבע כי אכן ישנה לכאורה סתירה כאמור. לפיכך הפנה בית הדין האזורי לפרופ' מסטר את השאלה הבאה:

"המומחה בחוות דעתו מ-29.4.11, חיווה דעתו כי יש קשר סיבתי בין האירוע מתאריך 15.3.09, לבין המחלה שאובחנה אצל התובעת בסמוך לאחר מועד זה. יחד עם זאת, חיווה המומחה דעתו בתשובה ג1, כי "השפעת האירועים בעבודה על הופעת המחלה פחותה מהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

המומחה נשאל ספציפית בשאלה 4ד להחלטה מ-27.3.11, האם האירועים בעבודה ב-15.3.09 החישו את בוא המחלה, כך שאלמלא אירועים אלה ייתכן שבואה של המחלה היה נדחה למועד מאוחר יותר כלשהו, ותשובתו היתה:

" האירועים בעבודה שהתרחשו בתאריך 15.3.09, לא החישו את בואה של המחלה הנפשית של התובעת. האירועים בעבודה שהתרחשו בעבודה בתאריך 15.3.09, רק החמירו את הפרעת החרדה/דיכאון בה לקתה התובעת משך כמה שנים עד אותם אירועים". (תשובות ד1 ו-ד2).

כמו כן, חיווה המומחה דעתו, כי:

"אחרי האירוע נשוא התביעה התובעת לא היתה מסוגלת לעבוד ארבע וחצי חודש, סביר שהיזקקות לחופשת מחלה כה ארוכה נבעה מבעיות נפשיות מוקדמות שהוחמרו עקב האירוע נשוא התביעה".

עוד ובנוסף חיווה המומחה דעתו בתשובותיו לשאלות ההבהרה מ-27.7.11, כי תרומת ההחמרה, שנגרמה על-ידי האירועים בעבודה על כלל מחלתה של התובעת, היתה נמוכה מ-20% (תשובה ח).

מאידך גיסא, מתשובותיו של המומחה מ-29.5.13, חיווה המומחה דעתו, כי סביר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מ-15.3.09, לא היתה המערערת מצויה באי כושר מיד לאחר 15.3.09, וכן חיווה דעתו, כי כל שבעת החודשים הינם תקופת אי כושר שקשורה בקשר סיבתי לאירוע בעבודה.

המומחה מתבקש להסביר, כיצד מתיישבות קביעותיו בחוות הדעת מ-29.4.11 ומ-27.7.11, עם תשובותיו מ-29.5.13, על פיהן אלמלא האירוע, לא היתה מצויה התובעת כלל באי כושר, ויש לייחס את מלוא תקופת אי הכושר, המפורטת במסמכים הרפואיים, כולה לאירוע בעבודה?" (להלן - שאלת ההבהרה הנוספת).

5.     מכאן הבקשה לרשות הערעור שלפניי, בה טענה המבקשת כי תשובות פרופ' מסטר לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ע"י בית הדין הארצי היו ברורות, כי אין בהן סתירה לחוו"ד הקודמת ולתשובותיו הקודמות לשאלות ההבהרה, וכי הפניית שאלה נוספת סותרת את פסק הדין הארצי. עוד טענה כי בית הדין האזורי התעלם מן הפסיקה בעניין לפיה אין צורך כי האירוע בעבודה יהיה הגורם הבלעדי לפגיעה, אלא די שיהיה גורם מסייע או מחיש. עוד הפנתה המבקשת לפסיקה לפיה לגבי שאלת היחס המבחן הוא מבחן העיתוי ולא הכימוי. עוד טענה המבקשת כי הפניית הבקשה תגרום לסרבול ההליך. כמו כן ביקשה המבקשת כי יינתן צו ביניים המורה לבית הדין האזורי להימנע בשלב זה מלהפנות לפרופ' מסטר את שאלת ההבהרה הנוספת.

6.     לאחר שנתתי דעתי לבקשה ולכלל חומר התיק, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי הסביר כי הוא רואה לכאורה סתירה בין תשובותיו של פרופ' מסטר לשאלות ההבהרה שהופנו אליו בפסק הדין הארצי, ובין חוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה שניתנו בהליך הקודם. לא מצאתי כי ישנה סתירה לפסק הדין הארצי, כטענת המבקשת, שכן הצורך בהפניית שאלת ההבהרה הנוספת עלה מתוך תשובותיו האחרונות של פרופ' מסטר. כמו כן לא מצאתי כי הפניית שאלת הבהרה נוספת תגרום לסרבול ההליך, ומן הראוי כי ספקותיו של בית הדין האזורי, שהתעוררו למקרא תשובותיו של פרופ' מסטר, ייושבו על ידו. כמו כן לא מצאתי כי בהפניית שאלת ההבהרה הנוספת ישנה סתירה כלשהי לפסיקתנו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי, ולמתן רשות הערעור.